פוסטמודרניזם (postmodernism) וחינוך
אילן גור-זאב,
אוניברסיטת חיפה
לדעת חסידיו ורבים מיריביו, הפוסטמודרניזם המתגבש בחלקים המפותחים של העולם המערבי
ובישראל מהווה את אתגרו המרכזי של החינוך הממוסד בימינו. הפוסטמודרניזם
מעורר התנגדות עזה, והוא אף בגדר אפנה חולפת ונלעגת בעיני אחדים. אך גם רבים
ממתנגדיו רואים בו אתגר חשוב. יש בו גוונים רבים ומטבעו הוא חומק מהגדרה ממצה.
בדרך כלל מתכוונים במונח זה לקבוצת שיחים שמשותפת להם ההכרה בכך שבמחצית השניה של המאה העשרים הגיע העידן המודרני לסיומו. על פי תפיסה
זו המצב הפוסט-מודרני מתאפיין בפלורליזם (pluralism) חברתי ותרבותי ובמודעות ערה לכך שאין לזהות את החידושים המהירים
עם קדמה. למעשה נשללים מעיקרם רצף הזמן ואחדותיותו
ההיסטורית. המצב הפוסט-מודרני הוא מצב שבו הבסיס הטכנולוגי והכלכלי שונה לחלוטין
מזה שאפיין את העידן התעשייתי המודרני. השיח הפוסטמודרניסטי
נוצר מתוך המודעות לשינוי זה. הפוסטמודרניזם מאתגר את
הנחות המוצא והאידיאלים המכוננים של החינוך המודרני. בין אלה אפשר למנות את
המטאפיסיקה, שביססה את מעמדו של הסובייקט האנושי; מעמד הבכורה של התבונה, והמדע
והטכנולוגיה כבסיס לקדמה חברתית ותרבותית. הפוסטמודרניזם
שולל את הימרה המסורתית של המערב לחלות אוניברסלית של
ידע ואת אפשרויות הביסוס המטאפיסי שלו. על פי תפיסה זו אין להצדיק ידע
טרנסצנדנטי ושיפוט טרנסצנדנטלי. לפיכך אין "אמת", אלא אך ורק מציאות
יומיומית של יחסי כוח ואופני ייצור של אמיתות (פוקו
1980). אלה שרירותיים הם מבחינה היסטורית, רבי גוונים, מקומיים ומשתנים. הם נמצאים
תמיד במסגרת רשתות ויחסי כוח המייצרים גם את הסובייקט האנושי, זהותו, תודעתו,
אפשרויותיו ומגבלותיו. מבחינה זו לא ניתן לדבר על ממשות טרנסצנדנטית אחת, אלא רק
על ריבוי מציאויות ואופני ייצורן, ייצוגן והריסתן. להטעמה מיוחדת זוכה בשיח הפוסטמודרניסטי הלשון. השליטה על הקניית הלשון המועדפת והרס
או השתקת הלשון האחרת (החינוך) מאפשרים על פי תפיסה זו את השליטה על זהותו של
האדם, אפשרויותיו ומגבלותיו. הפוסטמודרניזם מפרק את
רעיון הסובייקט האוטונומי כאחדות טרנסצנדנטלית המסוגל לגלות/ליצור ידע ולשנות את
החברה והתרבות באופן תבוני ומוסרי (אופיר 1996). מסתבר מתפיסה זו שאין ערכים,
אנשים או תרבות היכולים להצדיק את הימרה למעמדם המיוחס. הפוסטמודרניזם
מבקש לחשוף את הבסיס האתנוצנטריסטי (ethnocentrism) של תפיסת הידע
והחינוך המערביים ואת ביטוייהם באימפריאליזם התרבותי, הכלכלי והפוליטי. הוא חושף
את אסטרטגיות המיון, הצנזור, ההרחקה וההרס של החינוך המודרני שהופעלו כלפי
הזיכרון, הידע, הזהות ה"קול" והכוח של "האחרים". בשם
האידיאלים של הנאורות הופלו, דוכאו ונהרסו "אחרים" אלה בשל צבעם, מינם,
ותרבותם. הפיכתם לשוליים היא ביטוי של כוח המאפשר את מעמדו המיוחס של אב-הסיפר (metanarrative) שבמרכז
התרבותי המערבי ואת שיעתוקו (reproduction) ושכלולו. הפוסטמודרניזם כולל גם את
פירוק (deconstruction) רעיון
ההיררכיות הקונצפטואליות כתנאים לאמת, לקדמה ולסדר חברתי בעלי חלות אוניברסלית. לביקורת זו יש משמעות חינוכית גדולה. וזאת כיוון
שאם, דרך משל, אין להפריד בין ידע לבין כוח וכל ידע הוא קונטינגנטי (contingent) , אזי אי אפשר
עוד להחזיק באידיאל חינוכי כמו התגברות על טעויות והתקדמות בדרך לידיעה טובה יותר.
שלילתו של כל אב-סיפר, העדר הטרנסצנדנטיות וחיוב הפלורליזם אינם מתיישבים, דרך
משל, עם חינוך להצדקת ההיסטוריה של הציונות, "נצח ישראל" וההתמסרות
לשליחותו העולמית וכיו"ב. הפוסטמודרניזם מבקש
לחשוף ריבוי של עלילות, ותודעות ומציאויות משתנות והוא
דוחה את הצגתו של אב סיפר-אחד כבעל מעמד מיוחס. השיח הפוסטמודרניסטי
מתחבר לשיחים אחרים היוצאים נגד היבטים שונים של הפוליטיקה והפילוסופיה של
המודרניות כמו הפמיניזם, המולטי-קולטורליזם
והפוסט-קולוניאליזם. בהקשרים מסוימים אפשר לראות שיחים אלה כנגזרים מהפוסטמודרניזם או כמקרים פרטיים שלו. חלק מהזרמים בפוסטמודרניזם מסתפקים בפירוק וחשיפה של הדוגמות, ההיררכיות
והמניפולציות הכוחניות שבידע הקיים ואינם מבקשים לתקנו. כך, דרך משל, בהגותו של ז'ק דרידה (Jaques Derrida). כאן הפוטנציאל
החינוכי טמון דווקא בהיעדר ממד טרנסצנדנטי ומטאפיסיקה-שכנגד; פירוק הביטויים
השונים של מחויבות האדם לדוגמות ולהיררכיות קונצפטואליות הוא צורת השחרור שפוסטמודרניזם זה יכול להציע. הוגים אחרים מציגים
אלטרנטיבה חינוכית חיובית שמבקריה יכולים לכנותה אוטופיסטית. כך, דרך משל, מחשיפת
העומד ביסוד הצגת זהויות כמו "האדם" או "האומה" סוללות
פמיניסטיות פוסטמודרניסטיות דרך חדשה לשחרור האישה
מזהות, מתפקידים וממגבלות דכאניים. כך גם לגבי מיעוטים אתניים, תרבותיים ואחרים.
את רעיון השחרור האוניברסלי על פי הדגם של המודרניות
מחליף עתה רעיון השחרור מדוגמות, מאוטוריטות וממניפולציות שאפיינו את החינוך
המודרני ואת הפוליטיקה שלו. אותם יורשת קבלת הלגיטימיות של אלטרנטיבות חברתיות
ותרבותיות מגוונות. ההכרה בקונטינגנטיות, במקומיות ובהשתנות של סגנונות חיים וגופי
ידע אלטרנטיביים נתפסים כדרך לסולידריות חדשה, כבוד,
וכאפשרויות למתן "קול" (voice) לאלה שעד כה הושתקו. בכך נפתחות אפשרויות לדרכים חדשות לכינון
ולביטוי של זהויות עצמיות וקולקטיביות. כך, דרך משל, בהגותו של הנרי ג'ירו (Henry
Giroux). פוסטמודרניזם
זה מחנך למודעות לאפשרות המעבר מזהות לזהות ומתפיסת ידע אחת לאחרת, כמו גם לאפשרות
למעבר ממרחב לגיטימציה אחד למשנהו. מכאן שהוא תובע מתן כבוד וסיכוי שווה לכל. כמה פוסטמודרניסטים טוענים שזהו בסיס נאות יותר לדמוקרטיה מזה
שהציעה ומימשה המודרניות. פוסטמודרניסטים אחרים מבקשים
להצדיק את השמירה גם על המסורת המערבית והעדפת אורח החיים הדמוקרטי והליברלי. וזאת
במסגרת השיח הפוסטמודרניסטי ותפיסת החינוך הנובעת ממנו.
אופיר, ע. (1996). פוסטמודרניזם:
עמדה פילוסופית. בתוך גור-זאב, א. (עורך) חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי.
ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית.
Foucault,
M. (1980).
Power/Knowledge; Selected Interviews and Other Writings.
1972-1977. New York: Harvester Wheatsheaf.
א.ג.ז.