המיתיזציה של השואה וחרושת הרוע הישראלית

אילן גור זאב

במאמרם "הנקודה הארכימדית היא האידיאולוגיה (הארץ 16.4.1997) מחזירים הפרופ' יהודה באואר וישראל גוטמן את הדיון בסוגיית השואה לשאלת השואה שלנו ושואותיהם של אחרים ולשאלת האינסטרומנטליזציה שעשתה הציונות לזיכרון השואה. "נטען" הם אומרים, " כי יש להשוות את השואה אל 'שואות' של עמים אחרים ואז יתברר כי... אין לראות את שואת העם היהודי כאירוע יוצא דופן". בניסיון לבסס את טענת ייחודיותה של השואה אומרים המחברים שהנקודה הארכימדית היא האידיאולוגיה הנאצית ובמקום שתופס בה ישראל. לא מספר הקורבנות ולא רמת הסבל, אלא הטוטאליות של מימוש האידיאולוגיה הנאצית ביחס ליהודים, במנותק מהאינטרסים הריאליים שבמציאות, היא המבדילה בין השואה שלנו לבין מקרים אחרים של רצח-עם במהלך ההיסטוריה.

בדין משווים המחברים את שואת היהודים לרצח העם הארמני או הטוטסי, שבם נרצחו הקורבנות בשיטתיות אך ורק בשל מוצאם. הם מאתרים את ההבדל בטוטאליות ובגלובליות של מימוש האידיאולוגיה. אך הטיעון שלהם אינו חל על יחס הנאצים לאחרים, כמו לצוענים ולהומוסקסואלים למשל. האידיאולוגיה הנאצית בטאה מחויבות להשמיד את הצוענים, ילודים נכים, הומוסקסואלים, ואחרים, באותה טוטאליות שבה מחויבים היו להשמיד את היהודים. אם ללכת לשיטתם של המחברים עצמם, ולאתר באידיאולוגיה הנאצית את ההבדל בין מקרי הג'נוסייד, רצח העם, שההיסטוריה האנושית רוויה בהם לבין השואה היהודית, יוצא שהשואה היהודית אינה יחידה במינה. קושי זה במאמרם של באואר וגוטמן מצטרף לבעיית שימושם במושג האידיאולוגיה. בתגובה זו אסתפק בעניין אחד ששיטתם מפרנסת: הדיפת הביקורת על השימוש שעשתה הציונות בזיכרון השואה. במאמר זה נזנחת מרכזיות האידיאולוגיה והמונח כלל לא מוזכר ביחס לשימוש הציוני, הפלסטיני, המדעי והאחר בזיכרון השואה. והרי גם כאן יש לאידיאולוגיה מקום חשוב, אם לא מכריע. הפוזיטיביזם המדעי של באואר וגוטמן מאפשר להם להתחמק מביקורת פילוסופית-מדעית-פוליטית-חינוכית של האידיאולוגיה שהסתירה מהנאצים את משמעות התובנות שלהם לגבי האידיאולוגיה הנאצית, כמו גם זו של  יריביהם, קורבנותיהם ומבקריהם המאוחרים. שיטתם מאפשרת להם להתחמק מביקורת האידיאולוגיות הציוניות ההגמוניות ושליטתן בזיכרון הקולקטיבי ובמניפולציות הנעשות בו. שאלת ייחודיותה של השואה אינה עובדה, השערה, או טיעון במרחב נייטרלי. גם השאלה וגם התשובות השונות עליה נתונות במרחב שבו מתקיים מאבק לחיים ולמוות על הידע, הזהות, התודעה הקולקטיבית ועצם אפשרויות הקיום של קולקטיבים הישראלי והפלסטיני, כמו גם על הכוח הסימבולי לייצג את המציאות ולשנותה. גם מחקריהם של חוקרים מעולים כמו מחברי המאמר בסופו של דבר נשאבים, גם אם בעל כורחם, לאינסטרומנטליזציה של זיכרון השואה בישראל. המיתיזציה של זיכרון השואה וביסוס הטענה לייחודיותה של השואה מהווה כיום מקור אחרון לאנרגיה אגרסיבית קולקטיבית במרחב החילוני. מוטלת בסכנה עצם האפשרות להבטיח את שיעתוק  זהותו האתנוצנטריסטית ונכונותו של הסובייקט הציוני להקריב את עצמו - ולחסל את  "האחר". החינוך הציוני העכשווי שואב לצרכיו את מסקנותיהם של חוקרים כמו באואר וגוטמן, לעתים בעל כורכם, כפי שקרה בסוגיית תוכנית הלימודים ההומניסטית להוראת השמדת-העם הארמני. החינוך ההגמוני במקומותינו מסרב לוותר על הלקח הציוני מן השואה: היהודי הוא קורבן נצחי ל"עמלק" בן דורו וכל דור ו"עמלק" שלו, ושהציונות כאלימות-שכנגד היא התשובה. תובנה זו חשובה לביסוס "הדרך המיוחדת" של היהודים ואמות-המידה המוסריות הייחודיות העומדות לרשותם ביחסם אל "האחר", בכלל וזה הפלסטיני, בפרט. האתנוצנטריות הישראלית, הכחשת "האחר" כאדם, כבן תרבות וכשותף לדיאלוג אינה יכולה בלא המיתיזציה של השואה שבייצורה תופסת מקום מיוחד הטענה לגבי ייחודה של השואה היהודית. הבנת מלא עצמתה של השואה והקושי להתגבר עליה כרוכה במודעות, הקשה, לכך שהאלימות הנאצית הטביעה את חותמה על קורבנותיה: בחוסר יכולתם להכיר ב"אחר", בסבלו ובצורך שלו ושלנו בדיאלוג המכיר בסבל ההדדי. אכן, נכונה הכותרת של מאמרם של באואר וגוטמן "הנקודה הארכימדית היא האידיאולוגיה" - אבל גם האידיאולוגיות הציונית והפלסטינית, המגייסות כל אחת את השליטה על זיכרון השואה ואת סוגיית קיומה וייחודה למאבק על ייצורם של סוכני המערכת וקורבנותיה - הישראלית, מזה והפלסטינית, מזה. על הטרגדיה הנוראה שעברה על היהודים בשואה, נוספת הטרגדיה של חוסר יכולת להשתחרר מאלימות השוללת כל "אחר", אינה מאפשרת להכיר באחרִיותו של ה"אחר" ובאחרָיותנו המוסרית כלפי "האחר", במיוחד זה שלצדנו ובתוכנו, שגורש, ודוכא, ונוצל, והכוחנות הישראלית הרי עוד לא אמרה ביחס אליו את דברה האחרון. באופן אירוני בעידן התמוססות האידיאולוגיה הציונית מנוצלת המיתיזציה של השואה בידי חרושת הרוע הישראלית ובידי הרציונליות אינסטרומנטליות השוררת בה. חוגגות כאן מגמות מעין אלה שבלעדיהן לא היו מן האפשר זוועות השואה היהודית, על כל ייחודה.